כל כך הייתי זקוקה למרחב הזה בבית.

לחיבור הרגיש הזה.

למקום המאפשר הזה.

שאוכל להביא אליו את כל מי שאני.
ושיהיה לזה מקום. וחיבוק. ולגיטימציה.
ועיניים טובות.

שלא ארגיש כל כך לא בסדר..

שלא ארגיש כל כך לבד עם כל ההצפות הרגשיות האלו.
עם השוני שלי.
שלא אצטרך כל כך לעמוד על המשמר.

ההורים האהובים שלי,
לא ידעו לתת לי את זה אז.

השינוי שלי התחיל כשעזבתי את הבית של ההורים שלי.

עד אז הייתי בטוחה שקשה לי וכואב לי בגללם.
בגלל היחסים איתם. בגלל מה שקורה בבית.
בגלל שהם לא מבינים אותי ולא נותנים לי את מה שאני צריכה.

הייתי בטוחה שכשאצא לגור לבד, הכל ישתחרר ויהיה לי יותר קל.

זה לא קרה.

התחלתי לראות שכל מה שהשלכתי עליהם, קיים כבר בי.
והבנתי שאני צריכה שינוי.

חיפשתי אותו בחוץ.

ניסיתי להיות כל מיני דברים שחשבתי שיגרמו לי להרגיש טוב.
חשבתי שאני צריכה לעשות דברים שעושים אנשים שמצליחים בחיים.
עקבתי אחרי כל מיני מנטורים ומורי דרך.

ניסיתי לתקן את עצמי. לשפר את עצמי. להתאים את עצמי.

זה רק הביא לעוד כמה שנים של תיסכול,
כי זה לא עבד לי.

ניסיתי לבנות מגדלים חיצוניים -
לייצר הצלחה, כסף, פופולריות -
שיכסו על היסודות הפנימיים הרעועים שלי.

זה לא החזיק.

וגם אם היו רגעים של הצלחה,
או משהו טוב שהגיע אליי,
לא יכולתי להכיל את זה.
זה לא היה מחובר אל מי שאני.

לא הצלחתי באמת ליצור לעצמי את החיים שאני רוצה.
לא מצאתי את הדרך שלי.

לא יכולתי להיות הבחורה
שחיה את החלומות שלה,
את האמת שלה,
כי הבפנים שלי - היה מרוסק.

לקח לי זמן להבין שהתשובות שלי
לא יגיעו מבחוץ.

שלא אוכל להסתיר את השבר הפנימי
העמוק הזה, עם עטיפות יפות.

ובשלב מסוים, פשוט הסכמתי
להתחיל ללכת פנימה.

אליי.

אל מה שמתחולל במעמקי הנפש שלי.
להכיר את עדי.
את התודעה שלי.
את העולם הפנימי שלי.

לראות ולפגוש בי גם את מה שפחדתי לפגוש.

את החלקים החלשים.
הפוחדים.
הלא יודעים.
הלא מספיק טובים.

בהתחלה נאבקתי בעצמי.
כעסתי. באתי אליי עם המון ביקורת. דרישות. התנגדות. תחושת ניכור פנימית.

לאט לאט, מתוך התהליך שבניתי,
למדתי לרכך ולבוא עם יותר סקרנות.
הקשבה. איפשור.

לעשות לי מקום.

ומה שקרה מתוך העבודה הזאת - 
הדהים אותי.

כל חלק פנימי שפגשתי בתוכי,
מעולם לא היה כל כך נוראי כמו שדמיינתי.

לפעמים הוא היה כאוב.
לפעמים אבוד.
לפעמים מבויש. חלש. בודד. מיואש. לא יודע.

אבל תמיד, ללא יוצא מן הכלל -
עצם ההקשבה,
עצם המפגש,
עצם זה שהוא קיבל מקום,
שחרר את הכאב.
את הפחד.
ופתח בי עוד מהאנרגיה האמיתית שלי.

עוד תובנה שירדה אל הגוף.

עוד דרך שנפתחה.

עוד משהו במציאות שפתאום
השתנה או התאפשר
בלי להיאבק.

עוד מתנות שהגיעו לחיים שלי.

זה כאילו מצאתי את המפתח אל הלב שלי.

כל מפגש פנימי כזה, פירק בי עוד שכבה של השריון,
והעניק לי עוד חופש להיות מי שאני.
והמציאות - הגיבה בהתאם.
 

עדי של היום -
זאת שאומרת את עצמה.
שיודעת מי היא.
שמסכימה להיראות.
שיכולה לטעות בלי להתפרק.
שיש לה זוגיות שהיא אפילו לא חלמה עליה.
שעושה את מה שהיא אוהבת ומתפרנסת מזה -

ככה היא התגלתה.

בניתי אותה מבפנים החוצה.

מלהיפתח רגשית לעצמי.
עם כל מה שיש בתוכי.

כאנשים רגישים, העולם הרגשי שלנו זקוק למקום.

בעולם שבו כל הזמן מנסים למכור לנו אשליות, פתרונות קסם מהירים,
ששמים לנו כל הזמן את הדגש על הבחוץ -

על מי ומה אנחנו צריכים להיות,
להשיג, לאן אנחנו צריכים להגיע.

כמעט לא מדברים על איך אנחנו מרגישים עמוק בפנים. כלפי עצמנו.

על מה באמת מתחולל בתוכנו.

על איך בכלל לגשת לעולם הרגשי שלנו.
על איך הוא משפיע עלינו.

ואני לא מדברת על השכבות השטחיות.
אני מדברת על המקומות הנסתרים יותר.

על החלקים העמוקים שלא
מקבלים אצלנו מקום.
כי אנחנו משתיקים אותם. מפחדים מהם.
מתביישים בהם. דוחים אותם בתוכנו.
מסתירים אותם מהעולם.

אבל הם לא נעלמים. להיפך.

הם אלה שהכי משפיעים עלינו מבפנים!
הם אלה שיוצרים את המציאות שלנו ואת החוויה שלנו בתוכה.

פחד, עצב, כעס, בלבול, בושה. חוסר ידיעה.
את הרצונות שלנו.
את הקשיים שלנו.
את האמת של הלב שלנו.

מרחב שלא ממהר לשפוט.
שלא ממהר לתקן.
שלא דוחף אותנו להיות משהו אחר.